גופן עזר הלל כמו 'נחצב' מתוך פונט הצבי, אחד הגופנים העבריים הקלאסיים של המאה העשרים, בנסיון לחשוף את האות המסורתית מתוך האות המודרנית, ובכך ״להשלים לאחור״ את עבודתם של צבי האוזמן וד"ר משה שפיצר משנת 1954.

יהודה חפשי, מעצב וחוקר בסוגיות בטיפוגרפיה עברית, כתב על תהליך עיצוב גופן עזר הלל:

"…בשנת 2006 הוציא עודד עזר לאור את פונט עזר הלל שעיצב. דף ה-Specimen של הפונט מקרין רהיטות ומקצועיות. הדף מציג את שני המשקלים של הפונט וכתמי הטקסט בגודל אות קטן, באופן שבו מוצגים רוב הפונטים הסטנדרטיים למכירה. אולם הסיפור העומד מאחורי ההחלטה לעיצוב הפונט, תהליך העבודה והתוצאה הסופית, מלמדים על מורכבות היצירה של עזר.

הפרוייקט החל מתוך רצון למחווה למעצב פונט הצבי – צבי האוזמן, אשר עיצב פונט זה במהלך שנות ה־50 של המאה העשרים. במרוצת השנים הלך ונתפס פונט זה כמיושן והשימוש בו הצטמצם. יחד עם זאת האכויות הטיפוגרפיות והחדשנות שבפונט הם שגירו את עזר להתחיל בעבודה.

הכוונה הראשונית היתה שהפונט ישמש בעיקר כאות כותרת, ויוספו לו סימנים חדשים שלא היו קיימים בפונט הצבי. עבודת העיצוב היתה אינטואיטיבית והתבססה בו זמנית על צורה ועל תכני השפה העברית ושימורה.

במהלך העבודה חלו שינויים ברוחב הקוים האנכיים והם הפכו דקים בהשוואה לפונט המוצא. כתוצאה מכך נוצר מאפיין דומיננטי חדש ב'בית הלל' והוא החיבור המיוחד בין גגות האותיות לקווים האנכיים.

ככל שהתקרב עיצוב הפונט להשלמה התברר שהפונט יכול לשמש גם כפונט טקסט. יחד עם זאת בתקריב לחלקים באות הבודדת ניתן לזהות החלטות מרחיקות לכת שאופייניות לטיפוגרף־אמן ניסיוני. חיתוך הסריף כפי שנראה באות ע' לדוגמה, הוא אקט נועז שלכאורה עלול לקחת את הפונט למקום בלתי שמיש, בוודאי לא בטקסטים ארוכים. אולם, הפונט מצליח לענות במקביל על הדרישות המקצועיות כפונט לכל דבר והן לצרכים היצירתיים וחופש־הביטוי המחשבתי. התוצאה הסופית מרתקת ומוכיחה כי ניתן לקיים באותו פונט שתי התייחסויות, אקספרימנטאלית וקלאסית, בהצלחה.

יתכן והפרויקט לא היה מגיע למקומו אילולא היה התהליך כולו מגובה בסיפור דמיוני שהגה עזר. בסיפור, הוא חוזר בזמן לשנים בהם עוצב פונט הצבי, נפגש עם צבי האוסמן וביחד הם מתלבטים לסוגיית צורתו של 'בית הלל' התוצר הסופי הוא למעשה פרי עבודה בצוותא של שני אנשים. האם זה רלוונטי שאחד מהם נפטר מזמן?"